ומחשבה רדיקלית מארס 2010 סיגל פרלמן, דפנה רוזנבליט, גיא רון גלבע רכז מערכת יואב רוזן

Transcription

1 מ ט ע ם 21 כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית מארס 2010 עורך יצחק לאור מערכת נביל ארמלי, קרן דותן, דפנה כרמלי, סיגל פרלמן, דפנה רוזנבליט, גיא רון גלבע רכז מערכת יואב רוזן

2 MITA'AM A Review of Literature and Radical Thought ± Edited by Yitzhak Laor م ط ا ع م مجل ة لألدب والفكر الراديكالي المحرر ي تسحاك الؤور יוצא לאור על ידי עמותת "השכמה", למען טיפוח כתיבה ביקורתית וחשיבה מעוררת )ע"ר( תודות למלכה ליטווין, פטסי לנדא ומימי סלע על השער "כיסאות" מאת רונית דברת )כיסאות פלסטיק ויציקת בטון(, מתוך מיצב בתערוכת,Emergenze "מצבי חירום", לה ספציה, איטליה, 2008 עימוד אירית עמית עורך אתר מ ט ע ם יוסף לאור מדי סוף שבוע מתפרסמים שירים חדשים באתר מטעם שירה מדי חודש מתפרסמת מסה באתר מטעם מאמר כתובת מזכירות המערכת: admin@mitaam.co.il כתובת למשלוח כתבי יד רק בדואר אלקטרוני: info@mitaam.co.il )נא לכלול את שם המחבר בשם הקובץ ובגוף הטקסט; נא לציין את הדואר האלקטרוני בגוף הטקסט( כתובת המערכת: ת.ד , תל אביב טלפון פקס משלוח המחאות לפקודת "השכמה", ת.ד , תל אביב, 61240

3 תוכן העניינים דן דאור מחמוד דרוויש אלי אליהו סמי ברדוגו ורד ריבקין משה עזוז הילה להב מיכל נאמן אורית מיטל יאניס ריצוס יצחק מלמד סיגל בן יאיר תהל פרוש ז' וז ה סאראמאג ו אפרין קריסטל חורחה לואיס בורחס מסה על ההנצחה אל תתנצל על מה שעשית )שירים מתוך מחזור( מערבית נביל ארמלי וגיא רון-גלבע גוש 11, חלקה 4 )שירים( ב פסאז' )סיפור( שלושה שירים סיפור פשוט משמעה של אהבה )מחזור שירים( תיק עבודות מוקדמות אצ"ג, א-פרופו מיכל נאמן )מסה( יו ניות, שיר חמישי )מיוונית רמי סערי( שלמה מימון וכישלונה של הפילוסופיה היהודית המודרנית )מסה( ששה שירים טריפטיכון גוף )שיר( כמה הוכחות לקיומו הממשי של הרברט קו יין )מסה(, מפורטוגזית מרים טבעון הספרן הזנוח )מסה(, מאנגלית דפנה כרמלי ר ג נ ר וק )סיפור(, מספרדית טל ניצן

4 גבריאל גרסיה מרקס חוליו קורטאסר שחר מריו מרדכי מיכאיל נ ע ימ ה נמרוד מתן יעקב ביטון ורד דור דייוויד הארווי דב חנין סמי אבו שחאדה ופאדי שבייטה אלינה קורן המשתתפים בחוברת שנת אחר-הצהריים של יום שלישי )סיפור(, מספרדית רון ברקאי האמונה בעולם השלישי )סיפור(, מספרדית טל ניצן אמריגו )שיר( הדיפלובנק )סיפור(, מערבית יהודה שנהב-שהרבני על-פי )פואמה( החוקה )שיר( נקרופוליס )מחזור שירים( הזכות לעיר (מסה(, מאנגלית דפנה כרמלי "עיר לכולנו" כמודל )מסה( כלת הים, כבשת הרש )מסה( "כמה פעמים ייגמר ענייננו" )מסה( מסמכים מהנ כ בה ביפו מ ט ע ם 21

5 5 דן דאור כמו פילים המרימים ראש כלפי השמים מוות, כל מוות, מזמין תגובה. לא רק תגובה רגשית, אלא מחווה, מעשה, פעולה, משהו שיציין את יחסו של החי למותו של איש מסוים או למוות בכלל. כמו פילים המרימים ראש כלפי השמים כשהם נתקלים בגופה של פיל, גם בני אדם שרואים פתאום גווייה, גולגולת, תל קבורה, נוהגים לציין את זה, משמיעים אנחה, מניחים אבן קטנה, קוראים את הכתובת על המצבה, מרימים את הגולגולת, אומרים משהו כמו "הכל נשכח ואיך ימות החכם עם הכסיל", נושאים תפילה וכיוצא בזה. המחווה הספונטנית הזאת נהפכת למשהו מורכב יותר נוכח ביטוי מוחשי למותו של יחיד שהצטיין: פסל ניוטון שהעמיד פאולוצי בספריה הבריטית החדשה, למשל, או הבקתה עם גג הקש בגן בצ'נג דו, בירת סצ'ואן, הדומה אולי לבקתה המקורית של המשורר הסיני הגדול דו פו, ועומדת אולי באותו מקום, או גל האבנים )ההולך וגדל עם כל מבקר(, המציין את המקום שבו התבודד הנרי דיוויד תורו באגם וולדן ליד קונקורד, מסצ'וסטס. מתים דגולים אלה הם מושא להערצה, לחיקוי, מקור להשראה. אנחנו עולים אליהם לרגל, תערובת של תיירות וצליינות. כמחווה לזיכרם, כדי לסמן שאנחנו שייכים לקהילה תרבותית מסוימת וקצת על מנת שמשהו מגדולתם אולי ידבק בנו; כפי שאנשים דתיים באים לקברי קדושים וצדיקים, בשביל ה'באראכה'. וכיוון שלא קל תמיד לבוא אל המקום שרוח המת שורה עליו )או אפילו לדעת מהו המקום הזה, כמו במקרה של הומרוס, למשל( אנחנו מחזיקים בבית צלם קטן של בודהא, או פרוטומת בטהובן מגבס מוזהב על הפסנתר. הענין מסתבך עוד יותר כשהמת המסוים הוא גיבור מלחמה. בניגוד לגדולי הרוח, שבדרך כלל יש הסכמה על הישגיהם, הדבר לא תמיד ברור ביחס לגיבורי המלחמה שיש להם אנדרטאות, כמו המלכה בודיקה במרכבתה בלונדון, או הראני מג'האנסי בגוואליור. גם אם נסכים ששתיהן היו לוחמות ופטריוטיות, וגם אם אין לנו חשבון היסטורי איתן )בניגוד לגיבור הלאומי האוקראיני חמלניצקי, מ ט ע ם 21

6 6 דן דאור למשל(, הרי העובדה הבדוקה האחת היא שהן הפסידו בקרב ונכשלו במאמציהן, הראשונה לגרש את הרומאים, והשנייה את הבריטים. אלא שככל הנראה, כישלון בקרב איננו סיבה לא להיות מוקד לתאוות הזדהות עם סמל לאומי. אולי ההיפך, כמו בסרביה, שם המלך לזאר והתבוסה הגדולה שנחל בקרב קוסובו, לפני כמעט שבע מאות שנה, נמצאים בלב הגאווה הלאומית עד היום. הניתוק בין זמן המעשה והביטוי הסמלי קונקרטי שלו מתקיים לא רק לגבי יחידים אלא גם לגבי קבוצות אנשים. נכבדי העיר קאלה, למשל, שהגישו את מפתחות העיר לכובש האנגלי במאה הארבע עשרה וחיכו עד סוף המאה התשע עשרה להתקבע כמופת של הקרבה ושל לאומיות, ובאופן נדיר למדי כנראה גם של פיסול מונומנטלי, דבר שאי אפשר להגיד על האריה השואג בתל חי, יד לקרב שכמעט לא היה, שחשיבותו לתולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל אפסית, ושקבוצת האנשים שהוא מנציח, כולל הגיבור הכי מפורסם שלה, נהרגו לפני שהספיקו להוכיח את גבורתם. לוחמי הגטאות, לעומת זאת, אמנם לא ניצחו אבל ללא ספק הוכיחו גבורה, והיו זוכים לכבוד והנצחה בכל מקום שמכבד גיבורים. אלא שמשהו השתנה ביחס הפשוט של הערצה לגיבורים ורצון להזדהות איתם. כמו בחוגים לטיפוח היצירתיות, גם במירוץ לאנדרטה, היום כל אחד יכול. לא צריך לעשות משהו, רק להיות קורבן. טשטוש ההבחנה בין גיבורים לקורבנות הגיע אצלנו לשיאו בהנצחת זכר השואה, כמובן, אבל הוא התחיל כנראה כבר אחרי מלחמת העולם הראשונה; מרגע שהעמידו כמעט בכל עיר באירופה מצבות עם שמותיהם של כל החיילים בני המקום שנפלו במלחמה גיבורים ופחות גיבורים כאחד; טשטוש שרק התגבר עם המצבות הכלליות לחיילים המתים באשר הם, אלה אשר שמם לא ידוע, ולא ידוע איפה נהרגו ומה בדיוק עשו שם, מה שעושה את החיילים האלמונים האלה מועמדים מתאימים כל כך להיות סמל לאומי. לאנשים קונקרטים יש הרבה תכונות, טובות ורעות, והרבה השתייכויות, דתית, תרבותית, מינית, שבטית וכו', ורק אחת משלל הזהויות האלה היא ההשתייכות לאומה מסוימת. לחייל האלמוני אין אלא זהותו הלאומית, ומשום כך הוא ניחן רק בתכונות שהוגי הלאום והאידיאולוגים שלו מונים במי שלדעתם הוא בן לאום טיפוסי. כלומר, צרור הקלישאות )גאה ואכזר וגיבור, ולב חם ונפש רחבה או חוש הומור וכיוצא בזה(, המאפיינות בעיניהם את בן הלאום )ומבדילות אותו מבני לאומים אחרים(, ושקברו הוא משום כך מקום אידיאלי להביא אליו את נציגיהם של לאומים אחרים. בעצם בואם מכירים האורחים בקורבנות מ ט ע ם 21

7 כמו פילים המרימים ראש 7 שהמארחים הקריבו, ואילו המארחים אינם מסתכנים בהזדהות עם גיבור ממשי, שהיסטוריונים יכולים לגלות שהיה גם גזען קיצוני או רוצח סדרתי. כל האנדרטאות, אלה שעומדות במרכז של עיר גדולה )ולכן רבים נתקלים בהן סתם במקרה, כמו יד הזיכרון לחללי המלחמה הגדולה בלונדון(, ואלה שרוב המבקרים צריכים לנסוע רחוק כדי לראותן )למשל פסל הנער המתופף שהציל את נפוליאון בכפר קאדנה Cadenet בפרובאנס(, בנויות לעינו של המסתכל, ואינן כולאות בתוכן את גופו. המרחב שבו עומד הצופה הוא העולם היומיומי שלו, העולם של החיים, ואילו התזכורות למוות, הפסל או האנדרטה, הן הזרים. ילדי בית ספר הנלקחים לבקר באנדרטאות האלו כאקט חינוכי של הדגשת המרכיב הלאומי בזהותם, או אורחים מארצות אחרות שבאו לחלוק כבוד לסמל הלאומי של זולתם, חופשיים להתעלם מהם )מהפסל, מהסמל הלאומי, ומהמוות( כמעט לגמרי. את החופש הזה קשה הרבה יותר להשיג במבנים שיש בהם גם פ נים, 'אתרי הנצחה' ששואפים לשחזר או לעצב מחדש סיטואציה טוטאלית )מרתף עינויים של ימי הביניים, בונקר נצור ממלחמת העולם השנייה, מחנה ריכוז, מערכת מנהרות המילוט של הוייטקונג וכיו"ב(, יצירה המעמידה את המבקר בחלל חדש, מנותק מהמרחב שבו מתנהלים חיי היומיום שלו, המרמז למשמעות סמלית, מעורפלת ככל שתהיה. בניגוד ליחס בין האנדרטה לצופה, בחלל הפנימי הזה התושבים הם נציגי המוות, והמבקר הוא הזר. הרעיון שכדאי לעתים לעקור אנשים מסביבתם הטבעית כדי לכוון את רוחם להזדהות )לזמן מוגבל( עם משהו גדול מהם )או לפחות לפתוח אותה למשהו שאינם רגילים בו(, ושהכנסתם לחלל ת חום המסמל משהו מחוץ לעצמו היא אמצעי יעיל לכך אינו חדש. רעיון זה הוליד לא רק כנסיות, אלא גם קברי קדושים סו פים )הדארגה של מואינאדין צ'ישטי באג'מר, רג'סטאן, אשר בחדר הלא גדול שבנוי עליו נדחקים המונים בריצה מטורפת סביב הקבר( למשל, עולמות אגדה בסגנון דיסני, מסעדות קונספט, וכמובן מוזיאונים. ואתרי הנצחה. בניגוד לכנסיות ולמוזיאונים, פחות ברור איזו חוויה טוטאלית מרוממת רוח אמור להשיג החלל המנותק. רשות "יד ושם", למשל, אשר "שמה לה למטרה להנציח את זיכרון השואה ולהנחילה לדורות הבאים, כדי שזוועות השואה ומוראותיה לא יישכחו לעד", אינה מסתפקת בתיעוד, שעל חשיבותו אין עוררין, לצרכיהם של חוקרים שיעבדו אותו לספרים שקהל רחב יותר יוכל ללמוד מהם, אלא שואפת לספק באמצעות החלל הזרוע מבנים וכיכרות ואנדרטאות מ ט ע ם 21

8 8 דן דאור ושדרות לכל אזרח או אורח חווייה מרוכזת, מין מסע מודרך לגהינום וחזרה. לשם מה? דומה שזכר זוועות השואה יישמר במסמכים, ספרים, יומנים, צילומים, סרטים, הקלטות, ולא בניסיון לעצב חלל עיצוב אמנותי שלתוכו ומתוכו מובילים את תלמידי בתי הספר, קבוצות התיירים והאורחים הנכבדים מחו"ל. מרוב עיצוב עולה מהמקום התחושה כי מישהו רוצה לייצר מניפולציה רגשית )או אידיאולוגית(, ולשכנע לזכור לא רק את מה עשה לך עמלק, אלא גם שהמומתים לא היו סתם קורבנות, כי אם קדושים וגיבורים, ושגם אתה, המזדהה איתם, קורבן אתה, ולכן יש לך הזכות לעשות לאחרים מה שעשו לך. בניגוד לסמליות הכבדה שאדריכלי "יד ושם" הרעיפו על המקום, ולשימושיות הבעייתית למדי שלו )האם מי שבא להתייחד עם זכר הוריו או לחפש את הכפר שממנו עלה סבו באמת רוצה לפגוש שם את שומרי הראש של נשיא גרמניה הבא לתת כבוד לישראל היהודית?(, בבית "יד לבנים" בתל אביב יש הידור של פשטות שעושה את המקום הצנוע והנחבא הזה, ועם זאת המרווח להפליא, ואת הגן המקיף אותו ואת אולם ההנצחה שבמרכזו, לאתר מתאים מאין כמוהו להרהר במתים ובמה שהם "ציוו לנו במותם". על שלושת הקירות הפנימיים של האולם הנדיב יש רשימות של הנופלים במערכות ישראל, רשימות דמוקרטיות ביותר, בלי ציון דרגה, תפקיד או מעשה גבורה )את כל אלה אפשר למצוא באתר שבמחשב הניצב על הבמה הקטנה, שהתגלה כיעיל וידידותי למשתמש(, וככל שהמבט מתקדם בהן, ממלחמת השחרור ועד מלחמת לבנון, מתגלה משהו לא בלתי מפתיע. אם להאמין למה שעולה מהן, הרי שלא רק שאין גיבורים, גם לא היו בעצם מלחמות שונות, אלא רק מלחמה ארוכה אחת, מקו ם המדינה ועד שלא נשאר מקום על הקיר: לא כמו באנדרטאות לנופלים באירופה במלחמת העולם הראשונה והשנייה. יש להניח שגם שם היו אנשים אשר מתו בזמן שירותם הצבאי, קורבנות לתאונות, או חיילים ששמו קץ לחייהם, ואחרים שנשלחו אל מעבר לים וחזרו בארונות. הם כבר לא כל כך לאומיים, כנראה, באירופה החדשה, שאינה מוכנה עוד להגדיר את עצמה באמצעות הנופלים. לא כן אנחנו. כל מי שהיה במדי צה"ל כשמצא אותו המוות, בתאונת דרכים, מאש ידידותית, מכדור שנפלט, בזמן מלחמה ובזמן שלום )אם כי, כאמור, מהקיר מתקבל שלא היה כזה ב 62 השנים האחרונות(, כולם נמצאים שם בשורה ארוכה ארוכה. אם לחזור ולציין את המובן מאליו, המסר של "יד ושם" חוזר גם בבניין הסימפטי בתל אביב: אין גיבורים, יש רק נצח ישראל, וכל הארץ חזית, תמיד, וכולנו קורבנות. מ ט ע ם 21

9 9 מחמוד דרוויש אל תתנצל על מה שעשית לארצנו ל א ר צ נו, זו ה ק רו ב ה ל ד ב ר י ה א ל, ת ק ר ה ש ל ע נ נ ים ל א ר צ נו, זו ה ר חו ק ה מ ת א ר י ה ש ם, מ פ ת ה ה ע ד ר ל א ר צ נו, זו ה ז ע יר ה כ ג ר ג יר ש מ ש ם, א פ ק ש מ ימ י ו ת הו ם ס מו י ה ל א ר צ נו, זו ה ע נ י ה כ כ נ פ י ה ק ט ה, כ ת ב י ק ד ש ו פ צ ע ב ז הו ת ל א ר צ נו, זו ה ע טו ר ה, ש סו ע ת ה ג ב עו ת, מ א ר ב י ה ע ב ר ה ח ד ש ל א ר צ נו, זו ה ש בו י ה ה ח פ ש ל מו ת מ כ מ יה ה ו ת ש ו ק ה יו ק ד ת ו א ר צ נו, ב ל יל ה ד מ ים ש ל ה, ה יא א ב ן ח ן קו ר נ ת ל מ ר חו ק, ל מ ר חו ק, מ א יר ה א ת חו צו ת יה. ו א ל ו א נ ח נו, ב תו כ ה, ר ק הו ל כ ים ו נ ח נ ק ים. מערבית נביל ארמלי מ ט ע ם 21

10 10 מחמוד דרוויש שום דגל ברוח ש ו ם ד ג ל ב רו ח א ינו מ ת נו פ ף/ ש ו ם סו ס א ינו ש ו ח ה ב רו ח / ש ו ם ת ף א ינו מ ב ש ר ע ל ע ל י ת ה ג ל או נ פ יל תו, כ לו ם ל א קו ר ה ב ט ר ג ד יו ת ה י ו ם/ ה מ ס ך הו ר ד/ ה מ ש ו ר ר ים ו ה צ ו פ ים ע ז בו, ו א ין א ר ז/ א ין ע צ ר ת/ ו ע נ פ י ז י ת א ינ ם מ ב ר כ ים א ת ה י ו ר ד ים מ ן ה ס פ ינו ת, מ ת ש ים מ ח ט ם מ ד מ ם, ו מ ק ל ילו ת ה מ ע ר כ ה ה א ח רו נ ה/ כ א ל ו ה ם ב א ים מ ג ז ר ה ל ג ז ר ה/ ג ו ר לו ת יה ם ר ש ו מ ים מ א חו ר י ה ט ק ס ט, י ו נ י ה ב ד מו ת ט רו י אנ ית, ל ב נ ה או ש ח ר ה/ ל א נ ש ב רו ו ל א נ צ חו ו ל א ש א לו א ת ע צ מ ם: מ ה י ק ר ה מ ח ר ב ב ק ר ו מ ה י ה א ל א ח ר ה צ פ י ה ה הו מ ר ית ה ז את?/ כ מו ה י ה ז ה ח לו ם י פ ה ה עו ש ה צ ד ק ע ם ה ש בו י ים ו מו ש יט ל ה ם ע ז ר ה כ נ ג ד ה ל י ל ה ה מ קו מ י ה א ר ך, כ א ל ו א מ רו : "א נו חו ב ש ים א ת פ צ ע ינו ב מ ל ח א נו ח י ים ל י ד ז כ רו נ נו א נו מ נ ס ים א ת מו ת נו ה ר ג יל א נו מ ח כ ים ל ת ח י ה, כ אן, ב ב ית ה, ב מ ע ר כ ה ש א ח ר י ה א ח רו נ ה..." מ ט ע ם 21

11 אל תתנצל על מה שעשית 11 בירושלים ב ירו ש ל י ם, כ לו מ ר ב ין חו מו ת ה ע יר ה ע ת יק ה, א נ י הו ל ך מ ע ת ל ע ת ל ל א ז כ רו ן ל כ ו נ נ י. ה נ ב יא ים ה ר י מ ת ח ל ק ים ב ינ יה ם ב ה יס טו ר י ה ש ל ה מ ק ד ש. ה ם עו ל ים ל ש מ י ם ו חו ז ר ים מ ת ס כ ל ים ו ע צו ב ים פ חו ת, ש ה ר י ה א ה ב ה ו ה ש לו ם מ ק ד ש ים ו ב א ים א ל ה ע יר. צ ע ד ת י ב מ ד רו ן ו ה ר ה ר ת י: כ יצ ד ח לו ק ים ה מ ו ס ר ים ע ל ד ב ר י ה או ר ב א ב ן? ה מ א ב ן ד ל ת או ר פ ו ר צו ת מ ל ח מו ת? א נ י מ ה ל ך ב ש נ ת י, זו ק ף מ ב ט ב ח לו מ י. א ינ י רו א ה א יש מ א חו ר י. א ינ י רו א ה א יש מו ל י. כ ל ה או ר ה ז ה ש ל י. א נ י פ ו ס ע. ק ל ת נו ע ה. ע ף ו א ח ר כ ך הו פ ך ל זו ל ת י ב ט ר נ ס פ יגו ר צ י ה. 1 ה מ ל ים צו מ חו ת כ ע ש ב ים מ פ י י ש ע י הו ה נ בו א י: "א ם ל א ת א מ ינו כ י ל א ת א מ נו." א נ י פ ו ס ע כ מו ה י ית י מ יש הו א ח ר. ו פ צ ע י הו א ו ר ד ל ב ן א ו נ ג ל יו נ י. ו י ד י כ מו זו ג יו נ ים ע ל ה צ ל ב מ ר ח פו ת ו נו ש או ת א ת ה א ר ץ. א ינ נ י הו ל ך, א נ י ע ף, הו פ ך ל זו ל ת י ב ט ר נ ס פ יגו ר צ י ה. א ין מ קו ם ו ל א ז מ ן. ו מ י א נ י? א נ י ל א א נ י ב מ ע מ ד ה ע ל י ה. 2 א ב ל א נ י חו ש ב: הו א ל ב ד ו, ה נ ב יא מ ח מ ד, ד ב ר ב ע ר ב ית ה צ ח ה מ כ ל. "ו מ ה א ח ר כ ך?" מ ה א ח ר כ ך? ח י ל ת צ ע ק ה פ ת או ם: ז ה א ת ה ש ו ב? ל א ה ר ג ת י או ת ך? א מ ר ת י: ה ר ג ת או ת י... ו ש כ ח ת י, כ מו ך, ל מו ת. 1 המונח המשמש במקור, תג'ל )שתרגומו האטימולוגי המדויק הוא "התגלות"(, משמש בכנסיות דוברות ערבית לציון ההשתנות )טרנספיגורציה( של ישוע וגילוי טבעו האלוהי לעיני תלמידיו )ע' בבשורה הסינופטית: מתי י"ז: 9-1; מרקוס ט: 8-2; לוקס ט: 36-28(. מטבע הדברים, העברית חסרה מלה מדויקת לתרגום מונח זה. ]הערת המתרגם[ 2 במסורת האסלאמית, עלייתו של הנביא מחמד לשמים ממסגד אלאקצא. ]הערת המתרגם[ מ ט ע ם 21

12 12 מחמוד דרוויש לא התנצלתי בפני הבאר ל א ה ת נ צ ל ת י ב פ נ י ה ב א ר כ א ש ר ח ל פ ת י ע ל פ נ י ה ב א ר, ש א ל ת י מ ן ה א ר ן ה ע ת יק ע נ ן ו ס ח ט ת י או תו כ ת פ ו ז, ו ח כ ית י ל צ ב י ה ל ב נ ה מ יתו לו ג ית. צ ו ית י ע ל ל ב י מ ת ינו ת: ה י ה נ יט ר ל י, כ א ל ו א ינ ך מ מ נ י! ה נ ה כ אן ע מ דו ה רו ע ים ה ט ו ב ים ב רו ח ו פ ת חו א ת ה ח ל יל ים, ו א ז פ ת ו א ת ח ג לו ת ה ה ר ים א ל ה מ ל כ ו דו ת, ו ה נ ה כ אן א כ פ ת י ל מ עו ף א ל ע ב ר כ ו כ ב י סו ס ה, ו ט ס ת י. ה נ ה כ אן א מ ר ה ל י י ד עו נ ית: ה ז ה ר מ כ ב יש ה א ס פ ל ט ו ה מ כו נ י ו ת, ו ל ך ע ל א נ ח ת ך. ה נ ה כ אן ש ל ח ת י א ת צ ל י ו ח כ ית י. ב ח ר ת י א ת ק ט ן ה ס ל ע ים ו ש נ ת י נ ד ד ה. ש ב ר ת י א ת ה א ג ד ה ו נ ש ב ה ס ת ו ב ב ת י ס ב יב ה ב א ר ע ד ש נ ס ק ת י מ נ פ ש י א ל מ ה ש א ינו מ מ נ ה. קו ל ק ר א א ל י מ מ ע מ ק ים: ה ק ב ר ה ז ה א ינו ק ב ר ך. ה ת נ צ ל ת י. ק ר את י פ סו ק ים מ ן ה ק ר א ן, ו א מ ר ת י ל נ ע ל ם ב ב א ר: ש לו ם ע ל יך ב י ו ם ב ו נ פ ל ת ב א ר ץ ה ש לו ם ו ב י ו ם ב ו ת ע ל ה מ א פ ל ה ב א ר ב ח י ים! מערבית גיא רון גלבע ר ת י. מ ט ע ם 21

13 13 אלי אליהו גוש 11, חלקה 4 ע ל ה ק ר ק ע צ פ ו ר ש מו ט ה. ג ם ה יא א ת ה. ס ת ו ק ר ב ב ט פ יפו ת ע נ נ ים, ב ש ע טו ת ק ר. ע ל ה ק ר ק ע צ פ ו ר ש מו ט ה, צ פ ו ר ה מ ו ת ו צ פ ו ר ה ד רו ר. ו ב י ת עו מ ד כ נ ג ד ב י ת ו ק יר כ נ ג ד ק יר, ו או טו ב ו ס ים מ כ ר ס מ ים ד ר כ ם כ תו ל ע ים ב מ ע י ה ע יר. ו א נ י ב ח ד ר י, מ ד פ ד ף ב ת מו נו ת ש ה ת פ ת חו ב ל ש כ ה ה א פ ל ה ש ל ה ל ב, כ ו ת ב ל ך ג לו יו ת ג ע ג ו ע ים ל ש ל ח ל כ ת ב ת ך ה א ח רו נ ה: ג ו ש 11, ח ל ק ה 4. קנרית במכרה ל א ש יר ת ה כ י א ם ש ת יק ת ה ה יא ה או ת ה מ ב ש ר כ ש רו נ ה ה ט ב ע י ל מו ת ב ז מ ן, כ לו מ ר ל פ נ יה ם. ר ג יש ה מ כ ד י ל ס ב ל א ת ה ר ע ל ו לו ל ר ג ע א ח ד ה יא ה ק ר ב ן ו ה יא ה נ ב יא ה. מ ט ע ם 21

14 14 אלי אליהו )מ ה ש ל א י א מ ר ב ש יר ו ב י פ י י א מ ר ב מ ו ת ו ב ד מ מ ה(. ט עו ת ל ח ש ב ש ה ם הו ל כ ים ש ב י א ח ר י קו ל ה. ש יר ה א ינ ה ז ה ב. א ין ל ה ם ע נ י ן ב ד ב ר ים ש א ין ע מ ם ת ו ע ל ת. כ ש ה יא צו נ ח ת ל ל א רו ח ח י ים, ה ם יו ד ע ים ש ע ל יה ם ל ה מ ל ט. ר ק ה מ ו ת ד ו ב ר ת מ יד א מ ת. המעקלים ד פ קו ע ל ה ד ל ת ב צ ה ר י ה י ו ם )א י ה ב נ ה ע ם ה ע יר י ה ב ע נ י ן ג ב י ת ה א ר נו נ ה(. ב או ע ם א ק ד ח ים, א ב ל ש ל פו ט פ ס ים. כ ך ו כ ך מ ט ר ים מ ר ב ע ים, א מ רו, כ ך ו כ ך חו בו ת מ צ ט ב ר ים, ר ב י ו ת, פ ג ו ר ים. ר או ס פ ר ים ע ל ה מ ד פ ים, ע ל ה ס פ ה, ע ל ה ש ל ח ן. ה ג ב ה ש א ל א ם א נ י עו ש ה ד ו ק טו ר ט. ל א, א מ ר ת י, מ ש ו ר ר. ר א ה א ת ה ס פ ר ש ל י ע ל ה ש ל ח ן, פ ת ח ו ק ר א ב קו ל: "ה עו ל ם מ ת ק ל ף א חו ר נ ית כ מו נ ש ל נ ח ש ע נ ק". י פ ה, א מ ר, ה עו ל ם מ ת ק ל ף א חו ר נ ית. מ מ ש י פ ה. ה ס כ ימו ל ח ל ק א ת ה חו ב ל ת ש לו מ ים ש ו ים. מ כ ל ה ס פ ר ים ע ק לו ש ו ר ת ש יר א ח ת ו ה ל כו. מ ט ע ם 21

15 15 סמי ברדוגו ב פסאז' נתקעתי בתוך פסאז'. ככה פתאום, כשהלכתי ברחוב הראשי לכיוון סניף הדואר, הצצתי רק במקרה אל הפסאז' הצדדי. ואז ראיתי אותו, איזה אחד, איש רחב כתפיים, אולי מוצק, עומד כמעט בסופו של הפסאז', תופס את מבטי, שולח יד לעברי, ומסמן לי לבוא, מבקש ממני להתקדם, להיכנס פנימה. אז, גורלי נקבע שמה. נעצרתי על פתח הפסאז', נלכדתי על הרחוב הישר ולא יכולתי להמשיך ללכת. נדרכתי אל האיש ההוא שהמשיך לסמן לי מעומק המסדרון הבנוי. ידעתי, רק אלי הוא מכוון את ידו, שנדמתה לי חזקה. וחששתי, כמעט נבהלתי, כי לא הבנתי על מה אני עוצר ככה? מה קורה שם ב תהום של החלל הצינורי? מה עלול להתרחש לי בפנימיותו של הפסאז' העירוני? עד עתה בחרתי להתעלם ממנו, העדפתי לא להיכנס לתוך אדריכלות לא מתוחכמת של שנות השבעים והשמונים של חיי, תמיד רציתי לברוח מהפתרון האפל שלה. אבל ברגע ההוא, ככל שנמתחה הדקה, וזה האיש שבקצה משאיר את הזרוע תלויה באוויר הצלחתי לדחוק את הפחד המסוכן, ונבלעתי אל המרצפות הראשונות, שממש מיד כאילו פלטו את גופי מהרחוב ושמו אותי במקום הישן. רק מצוקה משכה אותי. לא יכולתי נגדה. היססתי בצעדים קטנים וידעתי שהנה אני כבר חדור בפנים, נטוש מחייו החיצוניים של הרחוב השגרתי, והצטערתי ששברתי לו את הקו, דאבתי למסלול המתוכנן לי הלאה. חבל, חשבתי, חבל שוויתרתי לדרך הראשית. אך כשהעיניים שלי ראו את הרצפות הרחבות והכהות של הפסאז' הכבד, ואז עלו אל גובה האוויר הדחוס והבינוני, נתקעות על ההוא שבקצה, שדווקא עכשיו היה לי מטושטש יותר בדיוק בזמן הזה נמסרתי פנימה, ולא רציתי להיות מובל אל אסונות, השתוקקתי לקפוא בזמני ולא לייצר צרות חדשות לימי. אבל החטאים שבי התגברו על הטוב מכל, ושוב הבנתי כמה איום ונורא מתנהג מי שבתוכי. לא יכולתי אחרת. שיטת החינוך הפרטית ששקדתי עליה כל חיי הובילה אותי ללכת שולל. אני לא יודע במי האשמה. החוקים מתעקמים לי, ובתוך הפסאז' מ ט ע ם 21

16 16 סמי ברדוגו הרגשתי כיצד הם מתעוותים ומתחילים אט אט להסתדר עם הלך ראשי, מכוונים אותו אל הצעידה המתחדשת בחלל הנמוך, שאין לו דבר עם מה שלפניו, מסדרון רחב וארוך רק של זרים, של דמויות נודדות, לא מקומיות, עוברות אורח בלבד, נשים ואנשים שרק במקרה נקלעו, איפשרו ליום שלהם להתערב גם בנלוזות הזו של השפיפות והמחנק המהוה, נתקלות אל השטח המוזר ונבדלות מן הזמן השייך להן, כאילו לא הדקות המתרחשות מכתיבות להן קצב, אלא דבר מה אחר קובע את הישארותן בתוך הפסאז' האפלולי. ואני כמוהן, עושה צעדים ראשונים ורואה שתי חנויות בגדים, עמוסות באי סדר ובכיוון אחד של הלבשה כזו או אחרת, בדים תלויים וג זרות של חולצות ומכנסיים, גם שמלות, אופנה של נשים ואנשים, כולה לא מסוגננת, רק שימושית לכיסוי איברים, אינה עושה פוזה על בובות, בקושי נתלית על קולבים, נשקפת אלי מבעד לזכוכית עמומה ומשופשפת, לא ראוותנית. קצת אחריהן יש חנות קו פ י מסמכים וצילומים, אור ניאון מאיר אותה, ואיש מו כ ר משופם עם אפודה שחורה עומד ונוגע בניירות, מתעלם מעובר ושב אקראי, כי גם הוא יודע שאפילו המקרה, או שמא המקריות, אינם אפשריים כאן בקו המרצפות למטה, ובגג הבטון שסוגר אותו בתקרה אפורה, יחד הם תוחמים את הנבלעים האנושיים, אוטמים אותם בחום המלאכותי, ומרחיקים מכאן את הקונים הטבעיים, אלה שאולי אף פעם לא יופיעו כאן. וזה שלכד אותי, האיש שעדיין עמד בקצה, ואולי כעת התכופף מעט, נגע במשהו, כנראה בגופו שלו אותו חשבתי למקומי, אחד ששייך לאזורי העודף שיוצרת העיר, כי אם נותרה לה, לעיר, שארית של מקום ואבנים, דברים שלא תיכננה אותם, אז יש להשתמש בהם, וככה לקבוע אותם כפתרון סופי ונחוץ במידה. והנה, הייתי שם שוב, בין אובך ולכלוך שחור שהתקבע על חלקים של שני הקירות בצדדים, צבע שהצטבר עם השנים וכאילו פלט פיח אל ריאותי. לכן פיניתי את הראש מהרוחב ונצמדתי אל האורך, ניסיתי לאטום את האף, לעבור את הזוהמה החמצנית ולהתקדם, וכך עשיתי, זזתי עוד, רגלי לקראת האיש, אך לא עיני, שרוצות יותר מכל להבין את מיקומו הנקודתי, את ידו הנשלחת קדימה לעברי, את טבעם של הסימן והתנועה הזאת, ה'בוא הנה' הזה, 'בוא אלי', 'התקרב', ולשם מה? ולמה עלי? כן, האיש העצום, אי אפשר היה לי שלא אהיה מולו, שלא אבוא אליו. אז צעדתי אל גורלי המפתיע. לא האמנתי שאיחשף אל המראה המסוים, ושבגללו אדע על מצבי הפגום, זה המתחדש שלא ברצוני, זה המתעקש בטיפשותו להוכיח אותי, אדם ששייך לסביבתו רק באחוזים בודדים, בקושי אזרח מלא, או יהודי מן מ ט ע ם 21

17 בפסאז' 17 הפרבר, גם לא אישיות חברתית שנבלעת בין המון של מדינה. לא צפיתי את משמעות הדבר ואת אכזריות המזל המפוספס. לכן הלכתי והלכתי, לא הו לכתי, רק פסעתי, אני הוא זה שדחף אותי לכיוון הקצה, אל סוף הפסאז' שקרא לי קדימה בזכותו של ההוא העומד עקום ולא החלטי. את פניו ודאי לא זיהיתי, בטח לא ממרחק זה, כשעדיין לא הייתי אצלו, עדיין לא ניצבתי מולו. ורק ב ז ק ן, כך נדמה לי, הבחנתי, זקן עמוס ורב גוני ורב סגנוני, וגם ססגוני, פרוע וקופצני, כה דחוס וכה עוצמתי, כלומר מרשים את עיני המתפלאות מול הפרא הצומח על לחיים של איש, כמו ג'ונגל מתפרע ביופי חד פעמי. וכך, עם פסיעותי אל עבר הנקודה ההיא, ריח קפה טחון עלה באוויר והתערבב באפי, אליו הצטרף ניחוח חריף של דבק מגע, ולבד ידעתי לנחש שהכל אפקטים של חנות נעליים, בעצם לא חנות, אלא סנדלריה, כן, משמאלי על קו האורך הפסאז'י היתה גם סנדלריה, ולא ראיתי אותה, לא הייתי צריך לראות אותה, כי הכרתי את הריח ואת התחושה, אולי אפילו את הסנדלר העלוב שישב על שרפרף וקיפל את כרסו הבולטת, שיפשף בפניו את הזיפים הגסים, ולא ידע כמה שקועות עיניו בצבעים כהים, נאחזות בשקיות העור התפוחות ומספרות לכל מזדמן איזה אבא ואיזה גבר איננו, ודאי לא אחד הראוי לתפארת הרחוב הראשי, שכבר מזמן נשכח ממנו, והוא, בדלותו החומרית, דופק ודופק, ושוב ממשש עור וסוליה, ואני זז ובז, ממנו וכלפיו, וזה כמובן כי רק ככה צריך להיות. הרי אסור לי המפגש עם גברים כאלה. אסורה עלי ההיתקלות עם פנים נפולות, עם נשים שיכולות להיות רעיות אבודות, שאפילו לא בצערן שוטטו לצדי בפסאז' החובבני, שתיים מהן לבשו שמלות בד פרחוניות, דקות למדי, צמודות בחלקן העליון ומבליטות את שדיהן הבריאים, התפוחים. ונדמה לי שהשתיים ניסו להתקרב אלי, שאלו במבטן מה לנו כאן, ומה בדיוק אנו מחפשות? ואף כי היתה בידי התשובה, סירבתי להן ונמסרתי בכוחותי הלאה, כאילו טוויתי, שלא במאמץ, קורי עקבות של נעליים ירוקות שנעלתי, נעלי זמש יקרות שרכשתי לפני שנים בקצהו של הרחוב הראשי, שרק לפני דקות ספורות נטשתי. כמדומני היו אלה רק דקות, וודאי לא שעה או מחציתה, או זמן ארוך אחר שנמתח ונמתח וחיסל בשעתו את תשוקתי הארסית והמשתלחת, את תאוותי המתוקה והמענגת, שעד היום פורצת ממני רק בחדרי חדרים, אינה מהססת לדבר על זכותי להסתכל על העיר והכפר הישראליים ולחוש מתרומם מהם, מתושביהם וצורת הליכתם, לזלזל במערכות הבגדים היבשים שכל הנשים והאנשים עוטפים בהן את גופם המוכר כל כך, גופם שמתנועע על מדרכות ונסגר בקווי מתאר של סילואטות משוכפלות. מ ט ע ם 21

18 18 סמי ברדוגו ועכשיו, בתוך הפסאז' שלי, הסוליות העבות של הנעליים הירקרקות התנגשו על משטח המרצפות העכורות, והן הכבידו עלי, היו משקולות מתרגלות לגופי שמשך מטה, אך גם בא לכיוון שמה, לאיפה שהוא, היכן שעמד מתעקם עדיין הגבר עם הכתפיים הרחבות, וניחוח הקפה הטחון ממשיך להשתלט על הכל, שחור וחזק, ארומה לא ערבית ולא ישראלית, נעצרת על תקרת הבטון ומגרה בתוכי את הלא נודע, לא את החשק ולא את הלשון. ידעתי, אני מתקרב, אני בא אליו, תיכף רואה אותו, שוכח מכלל החנויות שרובן היו דוממות, מתעלם מתערובת האורחים הדלים שהיו אתי בפסאז', אך היו רק מאחורי, לא בקו שלי, בכלל לא בכיוון שלי, כי אין אחד שרוצה או מעוניין להגיע אל סוף המסדרון, אין מה לחפש שם, וזה היתרון עוד נתן לי כוח, כי הייתי לפניהם, לפני המבוגרים האחרים, אכן, באותו הרגע הייתי גם הצעיר ביותר, הנמרץ מכולם, והרשיתי לעצמי עוד ועוד ללכת, לשכוח מכובד הנעליים ולדחוק את יריבי מעומק הפסאז', הרי כבר הייתי הרבה אחרי מחציתו, עשיתי דרך כמעט מלאה בתוך המבנה העירוני שנכפה עלי. כן, גם אני עשיתי לו שימוש, אך ידעתי שהוא אחר, שהצעידה הנשארת שלי בפסאז' אינה מתבצעת כנדרש, והרגשתי שאיני פועל על פי המצופה ממני, איני נופל להתנהגות יומית של מתכנני השאריות, שלפני שניים ושלושה עשורים, ואולי אף יותר, ישבו במשרדים כלשהם וקבעו לשכמותי, ולרבים שונים ממני, את מצב העניינים הנפשי והקנ יי תי, את פיזור זמן הפנאי בין לוואי כפוף ומקצוע מזדמן, שיחד מייצרים עודף של שעתיים עלובות בצהריים, שעתיים של שוטטות נתקלת ובהייה על חלונות בלי ראווה וספסלים רעועים, וכל אלה אי אפשר שלא יעוררו את כאבי הברכיים ונדנוד המחשבה הבינונית. אבל הייתי שאוב, כל כך פנימה נכנסתי וביטלתי את מצוקתי המעודכנת ואת שתיקת השאר. שוב קרה שהווה התעלם ממני, כאילו העביר אותי ברוורס אל תקופת החושך הישראלית ההיא, כשחיו משפחות באלף תשע מאות שמונים וארבע, עבדו במרכז הארץ ולא רצו להיפלט אל הצד, ואם הגיעו אל הצד, אז מיד שלטה בהם הבורות, והנטישה התקבעה בנפשם, וכל אזרחי המדינה האחרים חשבו שכך נכון להם לאכול ארוחות ביצים ועוף מבושל, לצפות בטלוויזיה סדרתית עם פנים לא יפות על מסך מרצד, לחנך ילדים במקראות ההן שהציגו עברית קשה כל כך ודמויות מכוננות רק את עצמן, ואני כאילו הייתי תלוי על בלימה, חי איתן בשטח ההפקר ולא מוכן לקבל עלי ממשלה ואהבה. ואותו הווה שמתקיים לצדי היום, פתאום נמוג והתפרק לנוכח הפסאז', וידעתי שאין טעם להרים קריאה בתוכו ולאפשר לה להיבלע בהד קצר. המקום הזה אינו מ ט ע ם 21

19 בפסאז' 19 נועד להרמת קולות, תכנונו ההנדסי מצליח להעלים סימנים חיים ברגע, למחוק את המתרחש על בני האדם, ולי גם לא היה צורך לחשוב שאני מודרני באותן הדקות שבפסאז', להאמין שאיני שייך לתקופה ולשפה שקפאו כאן והציבו אותי שוב כמו ג לע ד לא רגוע. כי היה האיש ההוא בקצה, אותו גבר עצום שאותת לי, וגם אם נדמה לעצמי שחבלים משכו אותי אחורה, שהתקדמותי נעשית איטית מדי, הרי שלא כך היה. בשלב זה כבר הופיעו לפני צבעי הבגדים שלבש; אפור בחולצה מכופתרת עבה, וכחול כהה במכנסי בד של פועלים, מכנסיים חדשים, לא מרופטים. וצעדתי אליו, המשכתי הלאה ודימיינתי עיניים עיגוליות בגוון בהיר. רציתי שיהיו בגוון בהיר, מבריק, לא כהה, וכמעט האמנתי שכך יקרה, שאתקל בעיניים אמיתיות ושקופות, עיניים של גבר חלומי שכזה, ז כ ר אבהי ישראלי, איש מן הזן המוכר לי בעברי, בעברי שהומצא בראשי, שנברא בלבי, שנמסרתי לכוחו הנשגב. ואפילו היתה פעם אחת שקרה לי הדבר, אז בילדותי המתבשלת על עוקם הכביש והמדרכה, במורד הרחוב של הכפר, שם, על הפיתול שמאלה, ראיתי צבע שכזה בעיניים כאלה בתוך הגבר המבוגר, שהיה מהגר חינני ולבן מהונגריה, יהודי איכותי ויפה, וגם אני התפתלתי ורציתי שיביט בי, שיידע על עזיבתי את הבית שלי ואת ירידתי אליו, שיקרב את ידיו החסונות ואת עיניו המדברות, אבל אלה הבהירות היססו אותי ואת עורי המדושן שלא כהלכה, והוא לא נשא אותי, אולי רק מעט שנא אותי, כי רק ככה זה יכול היה להיות, וזה הגבר מן העבר לא הרים אותי אליו, עיניו הצלולות לא נדבקו אלי ועשו לי את ההפך, סיבוב עם הגב, ולא פסקתי לחלום עליו שוב, לבקש איש או אחר, אולי אבא רוחני בדמות קרובה אליו, אבא עברי וגם יהודי, קדמוני מכל חבל ארץ אפשרית, לאו דווקא כנענית, ומשם, מפיתול הדרך הנשברת, כבר לא היה לי לאן לחמוק. והנה, בפסאז' לא פסק המתח, ורציתי שייפסק, שלא יארך יותר, שאגיע אל הנקודה. מספיק כבר עם המתח, דיברתי אל ראשי בכעס, די לעילגות הגופנית ולמסירות הלא מתקבלת על הדעת של אחד כמוני, שמוצא עצמו משתלב סתם כך בין הוויה לא ראויה, שממש ברגעים אלה שיתפה איתי פעולה, לא פסקה מנוכחותה הניכרת באופייה המטונף שריחף סביבי, ובהדים שבאו מאחורי, אליהם הצטרפה רוח תמוהה וגם משבים של נשימות, נשיפות משתעלות יוצאות קצרות מנשים שחומות, וארוכות מגברים חולים, שאולי גם הם הספיקו ליפול חללים למלכודת הפסאז', וגם אותם לא רציתי לראות. לא הייתי מוכן, ולו לשנייה אחת, להסב ראשי לאחור ולהיות עד לשייכותי המתבקשת. כבר הייתי כמעט על הסף של הסוף, אולי עשרה צעדים לפניו, אולי מ ט ע ם 21

20 20 סמי ברדוגו פחות, וחידדתי אוזני למשמע קולות הרחוב הרחוק, כמפלט אחרון רציתי איזכור לצלילים הנפעמים ולאוויר הפתוח שהיה שם, אך אלה השתתקו לגמרי, מזמן נדמו, וככה התאפשרה לי הבליעה הקרתנית אל תוך תוכו של המסדרון, שכאן היה מרוצף אחרת, בנקודות שחורות לבנות, וריח הקפה עוד נטחן באוויר ונלחם על מקומו עם החמצן, וגופי מרגיש מתאים, לא אני, אלא רגלי וידי, ושערות ראשי והיקף הבטן אלה התמקמו אתי היטב בתוך הפסאז' החשוך למחצה, ופה, חמישה צעדים לפני הגבר, השתלשל מתקרת הבטון חוט חשמלי מחובר לנורה מעופשת, שזלג מתוכה אור צהוב וחלש. והאיש, האיש כאן, עתה עמד מולי בפינה. כמה היה קרוב אלי. לא זכרתי קרבה שכזאת בחיי, קרוב מכל, מרחק נגיעה של ידיים, טווח קצרצר של ראייה, פני מול פניו השעירות, והנה הז ק ן המרשים שהעיד על גילו, חמישים או שישים שנים, ואף על פי שלא עמד ישר, הוא היה לי זקוף ואימתני, על ראשו כובע צמר שחרחר. ואת כל זה אני רואה, ועדיין לא נתקל בדבר ההוא, לא מבחין בכוחו האמיתי והמזעזע, וידו שעד עתה עמדה קדימה, פתאום, עכשיו, החלה לרדת מטה, ואני לא רציתי לרדת איתה, כי זיהיתי בפניו חיוך, יופי של חיוך, שפתיים מלאות, אדמדמות, כמעט מבינות אותי, ואני רוצה לשמוע אותן מדברות אלי, להתרכז בצורתן המוסווית בין סבך הזקן המשתלח בי ומפרק את לבי לחתיכות מסוכרות, גורם לו להרים קצב, ואני רק דבר אחד בא לי לעשות, רק חשק יחיד מתגלגל בבטני, ואיני יודע להגיד אותו במלה, איני יודע לתת לו פעולה בין אנשים מהסוג שלי ובכלל, וזה המרופט והרחב, ממשיך בשלו, הולך בידו עוד מטה, ורגע לפני שאני נלווה אל התנועה, זיכרוני מנסה מאמץ אחרון של גירוד, תוהה שמא פגשתי פעם, אולי בגלגול אחר, את הגבר הפרימיטיבי שניצב בתפארתו מולי, ואין ממצא בתוכי, כי ודאי לא נתקלתי בו ברחובות של הכפר והעיר שחייתי בהם. לא ידעתי למה הוא? למה אני ככה משתנק ונאנק מול אחד כזה? כוחותי הטובים לא היו אתי, ונ מ ש יתי, נלקחתי אל הבל פיו ומבע העיניים, ולא הבנתי את פשרן, רציתי רק לחזק את עצמי, להכיל בתוכי את ההוא הקופא אותי בלשונו האדומה גם היא, שעברה טבעית על השפה העליונה והרטיבה את הצבע, אבל גם את לבי, כי אז, על השנייה ההיא, על מ ע בר הלשון המלקקת את הבשר התפוח נופצה תקוותי, הזדעזעה שוב הציפייה שלי על עומקו הערכי של הפסאז', על שלל אפשרויותיו שבדיתי לטובתי ולטובת הכלל, וכשם שאחרים יצאו כאן מופסדים, כנראה שגם לי לא יהיה חיבור מוצדק אל ההוא, לא עוד חלומות השווא על דומים לו ולמוצאו הנכון, ליציר כפיו העלוב ולתוכנו מ ט ע ם 21

21 בפסאז' 21 הוויקינגי בחלקו, שכאילו נחת בעיר הכמעט דרומית הזאת וסינוור לפניה את פשטות גופו ואופיו המרומם. אך רסק השפתיים והאכזבה ניתקו את מבטי מגובה ראשו והוליכו אותי מטה, עיני ירדו ועקבו אחר היד שהונחה לצד הרגל, קרוב למפשעה, והנה אני רואה את הדבר במכנסיים הפתוחים בחלקם, רוכסן משוחרר וכפתור פרוץ, ואני בא להיצמד אליו, לראות יותר ולראות ברור, להיבהל עליו, אבל האיש מסיט אותי, לא נותן לי, וכך פתאום הוא שואל ומקפיץ אותי, "מה אתה עושה כאן?" ואין לי ברירה, אני מרים אליו עיניים, "אתה סימנת לי, לא? משמה ראיתי אותך מסמן לי ביד, רצית שאני אבוא, לא?" אבל למה נכנסת? אתה בכלל מכיר את המקום הזה? "אני לא מכיר", עניתי בתחינה, איך אתה לא מכיר? לא שמעת על הפסאז' הזה? לא שמעתי אתה לא יודע שכאן זה פסאז' חרל"פ? כן, זה השם שלו, פסאז' חרל"פ הוא ישן הפסאז' הזה, כמה זמן אתה כאן? הוא מצוין המקום הזה, הפסאז' הכי טוב בעיר, אתה לא יודע? לא ראית מה יש כאן? תמיד חם, אין רעש. "כן", הסכמתי איתו ורציתי לחזור להסתכל מטה, ואז הוא עצר רגע, וידו אפילו זזה בין הרגליים, וזאת היתה הזדמנותי, העזתי בפחד גדול לנטוש את עיניו ולראות את האיבר לצד הרגליים, את טבעו המבוקש שבלט שם אצל הגבר הזה, וזה הזין היה לא זקוף, אך גם לא נרפה, רק נתלה באורך נכון, לא מתנדנד, ולצידו היתה היד של האיש, תכף נוגעת בו, ורציתי שייגע בו, אולי שיסתיר, או שיחפון את החבילה המרשימה, את סמליותו הזרה שנבדלה בתוך הפסאז', והאור הצהוב החמיא לדבר, החמיא לכולו, ושניות נוספות חיכיתי לתזוזה, והיד אכן התקרבה, רטטה את לבי, אישרה את גורלי ועברי, יד רכה ולבנה, כמו של פועל מהגר ישראלי שאינו רוצה יד בתעשיית המפעלים הקיבוצית והציבורית, כזו היתה ידו, דומה לשלי במעט, דומה לצדקתי, ולכן רציתי כל כך שתעטוף את האיבר, שתעשה חיבור, ועוד רטטתי על האפשרות, על הפסע הזעיר שבין מגע לניתוק, פס דקיק של עור ושערות שמפריד בין שתי החיות, היד והזין, שני האיברים הנכונים שסימנו לי ולו את סיבת היותנו בפסאז', אבל זה האיש לא הלך איתי עד הסוף, כי מיד שוב פנה אלי, העיר את צרתי, "חרל"פ", הוא צעק, "פסאז' חרל"פ אני אומר לך, אתה יודע מה זה אומר? ראית את השם הזה, הוא כתוב שמה בהתחלה איפה שנכנסת, יש שם אותיות, פה אנחנו נמצאים, ואתה? למה נכנסת לכאן? למה?" מ ט ע ם 21

22 22 סמי ברדוגו "לא ראיתי חרל"פ", השבתי לו ולא רציתי להיות מובל, ביקשתי בעיני שיפסיק את אפיונו, שיגיד לי דבר אחר, משהו ברור עליו ועל עמידתו המוזרה, וככה, כשאני פחות נבהל ויותר נפעם, הופעתו החלה להיות לי מעט בזויה, קרצה לי במידה, ריככה לי את סופו של האיש המקומי, וניסיתי להשתכנע בבזות הזאת, לא להילקח אל העומק הרדוד של הגופניות המרשימה ושערות הזקן שעשו לנפשי קשר חזק מדי. ברגע הזה כבר לא הייתי מו ל ך. דקה חלפה והוא לא דיבר אתי שוב. מכנסיו נשארו בשלהם, וידו עלתה אל הזקן וגירדה שם בחספוס. והקול הזה, השפשוף החורק והמצמרר על העור שלו, משחרר צ יץ ות יק, הוא שהעמיד אותי על מקומי, הוא שנידנד את רחמ י המולדים ואת ביתי המקורי שזרע בקרבי את זכרותי המשובשת. אז, ברגע ההוא, ידעתי כמה אנושי ואישי הגבר הנכלם הזה. לא רציתי לחשוב על חרל"פ ועל טיבו הידוע של הפסאז' היוקרתי. העפתי משפתי את השם והמלים, ורק צעד אחד עשיתי לקראתו של המבוגר, ופסיעה זאת היתה כל שנדרש לחוש איתו פרטי, להיות מתרומם מעליו ולשלוח את ידי, כאילו רק במקרה אל מתחת לבטנו, לגעת בה ולהישאר מלטף ומשהה את המקום הנמוך, מעביר סיבוב על רקמה תחתונה ומוצקה, ועדיין לא המשכתי הלאה, רק קצת מעל השארתי את ידי בסימן טבורו, בעומק בטנו הבריאה והפורייה, והוא מחייך אלי, שוב חיוך יפה, ואז אוסף את כף ידי בידו, "בוא", הוא מצווה עלי, "בוא איתי", אומר בהתלהבות מרעננת, ואני שומט את ידי ממנו, כי אמרתי לעצמי הרי איני רוצה להילקח, אבל כבר נמסרתי ברובי, הוחדרתי כל כולי בצינור הפסאז', ובגלל שהרגשתי את יתרונו עלי, זזתי אחריו, ראיתי את גבו של האיש, מסמן לי לא להתעכב, והדבר היה לי כמעט תקוע, לא הבנתי איפה עוד יש ללכת, הסוף והנקודה היו החלטיים, והנה, בלי ששמתי לב, שניים ושלושה צעדים נוספים, חשפו אותי אל מדרגות קצרות, והוא הגבר כבר עליהן, "בוא, בוא", הוא קורא לי, וכולי הפתעה, שהנה נפרץ הצינור, נפתחה החסימה האדריכלית, ולקצה לא היה קצה, כי ראיתי מפלט, והתרגשתי במעט על אלה המדרגות שטיפסתי אותן בקלילות, סיימתי חמש ושברתי הלאה, לעוד ארבע מדרגות אחרונות, ואז לפתע, גיליתי שאני בגובה הארץ, כלומר ממש על האדמה, לא בתחתית, וסביבי בניינים, ואוויר אפור ופתוח, והאיש הרחב עומד על המדרגה האחרונה, "אתה רואה שמה?" הוא מצביע קדימה, "אתה רואה?" ואני אחרי האצבע המסמנת שלו, רואה את הנקודה האמיתית, רואה את מ ט ע ם 21

23 בפסאז' 23 המבנה המנחם והשמח, מעליו מופיעה הכתובת המקושטת "אולמי גיל", אולמי השמחות של המשפחות הנבונות, וכבר התבלבלתי, האם הייתי או שלא הייתי באולם החניכה? האם ביקרתי ושמחתי ושימחתי? את זכרותי ואת שיוכי? שם, באולמי גיל הרדומים לנוכח שעת הצהריים המתארגנת אל הערב המוקדם, רציתי להמתין, להיות על הנקודה המתבוננת, כשאני במצבי נפלט משאול הפסאז', מהחלל התחתון של חיי המופרעים, ולא חזרתי להביט אל האיש, כי לא רציתי להביט על האיש, והנחתי שזה כבר ירד מטה, ולי לא היו עוד תוכניות להגשים, היו לי רק אירועים לבדוק בפתחו של אולם גיל, לבחון את הנער ההוא שוודאי יבוא עוד מעט בחליפה מצועצעת שתפר לו חייט במתפרה, שעומדת ליד סנדלריה בעיר אחרת, וזה הנער חושב בר מצווה וחגיגה, רואה איזה אבא ותורה, שומע שפה ולא מנשק שפתיים, והוא נזהר בצעדיו, רוצה לקפוא, מבקש ללכת אחורה בדקות ובשעות, איפה שקבר את ילדותו בחדרו, וגם על משטח המדרכה הכפרית הניח אותה, ואיש לא היה שם לצפות בו נשכב על האספלט ומלקק גרגירים של חול. שם הוא רצה לסיים את הכל בהנאתו. ואני ידעתי, גם את הנער ההוא אסור היה לי לפגוש. מ ט ע ם 21

24 24 ורד ריבקין שלושה שירים כל השיחות כ ל ה ש יחו ת נ פ ת חו ת ב "ה צ ילו " ו ב מ ע נ ה ז ר יז נ ש ב רו ת ה ל ח י ים. ה כ א ב נו א ש ל נ ש יק ת ה ל ב; ה רו צ ח מ ב ק ש מ א ב יו ל ה ב ין. ר אש ית כ ל ש ת יק ה ע צ בו ת. ר אש ית ה ד ב ו ר נ מ ח ת ה מ ש כ ב ר. א נ י ו ת מ ר ח יקו ת מ י ב ש ת ו פ הו ק ן ה מ פ י ס ל א ח ש עו ד ב י ר יב ים ה ע זו ב ים. ה א ד מ ה ס ל ק ה; נו ת ר ה י ם ל ח יו ת ב ו. כ ל ה י ם ה ז ה מ ת ח ת י ו ה ג ו ף ב ש ל ו, צ ף, מ ב ק ש מ ה כ ב ד ל ה ש כ ח. אכזר לזרים א כ ז ר ל ז ר ים ו או ה ב א ם ו א ב. ה א ם ת ע מ ד לו א ה ב תו ב ד ר כ ו ל ה ת א כ ז ר? ה כ ר ית נו ח ה ל ה ת מ ס ר ל י ד י ה חו נ קו ת כ ע ץ ע יר ם א ח ד, א ח רו ן ל ח ב ק. מ ט ע ם 21

25 שלושה שירים 25 הו א ח י. נ ש ימו ת יו ל א מ פ נו ת פ נ ימ ה כ ש ם ש ה פ נ ימ ה ל א מ פ נ ית עו ד פ נ ימ ה; ו ד אי ל א א ל י. א נ י מ ג ז מ ת ב ר צו נ י ו ע ב יו א ף הו א, כ ג ז ע, מ ג ז ם מ א ד. א נ י נ ש ב ע ת ל תו ך פ צ ע: כ ל ז ה ל א י א מ ר ב קו ל. אכתוב על אהבה א ף ע ל פ י ש א ינ נ ה א כ ת ב ע ל א ה ב ה. א ת ש ר או ע ינ י ל א מ נ ע ת י ו א ת כ ל ש ע צ מו, ו עו ד ה ן עו צ מו ת ל א ה ג ד ל ת י ל ר או ת. ו ה מ צו ק ה ס ב יב פ י מ צ י ר ת א ת ש פ ת י; ש כ ח ה ל פ ת ח ב ה ן פ ת ח ל ד ב ו ר. א ם ה ס ב ל ל א ה ח ל יף א ת א ל ה ים, או ל י ז ה ה א ד ם? ל פ ע מ ים א צ ב עו ת י, ע ל עו ר ה ז ר ו ה או ה ב, נ ש כ חו ת ל ר ג ע ש נ י ם. ה יכ ן כ ל ה ש דו ת ש ב ק ש ת י? ה ס ב ל מ צ ת ב ה ם. י ש ב ת י ל ר ג ע, ל כ בו ד ה א ה ב ה, ו ב ין ר ג ל י ה מ צו ק ה, ו ב ין ע ינ י. מ ט ע ם 21

26 26 משה עזוז סיפור פשוט א. מיכל אני מתקרב ונע סביבך, סביב עצמי, סביב כל דבר המאיים עלי בהטלת חיים ורגשות, נע כמו חיה זהירה סביב טרפה, תרה אחר נקודת תורפה, לעולם אינה בוחרת להסתלק משם, להשקיף מהחלון אל הרחוב המוכר, אל מי שלעולם יימצאו מעבר לזגוגית, אל מי שבהבל פה אפשר לכסותם ובאיבחת מלה ניתן להקפיאם, כל הטירחה הזאת הכרוכה בטיפוח רגש אנושי, כל מבני העומק המוחצנים הללו, ששירו ת גדולות קושרות להם כתרים, אולי לעולם לא אהיה משורר גדול באמת, ייתכן כי אין בכוח הדמיון בלבד לטעת אהבה ב מלים, ואולי באמת מתקיים הרגש השירי הזה במחוזות שכוחי דמיון, חשוכי מאמץ, פעם אחת תכתוב סיפור פשוט התחננה אלי ממש מיכל סיפור על אדם שנוסע לבקר את ילדיו למשל, שיושב לבדו בקרון רכבת וחייו מתגלגלים לנגד עיניו, לנגד עיניו? אתה צריך לראות, לראות את האשה שמתיישבת לידו, ואת התיק המרופט שהוא סוחב אתו, ואת המבט העוין שנותן בו הכרטיסן. לו היתה השיחה הזאת אז, מה נשאר ממנה עכשיו, כשאני שוב בנקודת ההתחלה, אילו נסע מפריז לרומא, למשל, מאה ב ת ישנה גילתה לו שיש לה ילדים ממנו, שניים, שניים, והוא לא ידע, פה כבר מתחילים העניינים להסתבך, ממש למן ההתחלה, היכן הסתירה את היללן הראשון בעת שהרתה את השני, הנה, בלב ליבה של היצירה הספרותית לצאת ולחפש מקום לממזר הבן זונה, למי יש כוח, מיכל, למי יש כוח, אבל אם זה מה שיעזור, אז נזרוק אותו על איזו דודה ערירית, הופ, צמחה לה דודה, עכשיו הם יכולים לשכב בשקט ולגנוח עד לב השמים, היא רועדת בזרועותיו, מתחננת שיישאר, הוא מנשקה על פיה ומגלה את אוזנה, מלחמה גדולה עומדת להתרגש עליהם, על אירופה כולה, מ ט ע ם 21

27 סיפור פשוט 27 והוא חייב לחזור, הוא יהיה בבוא הזמן מפקדה האגדי של הרזיסטנס, מובן שאני יודע את זה כבר עכשיו, ממני נחסכות ההפתעות הקטנות מהן יתבשמו קוראי, אירופה שסועה ומדממת, רכבות חורשות את אדמתה, פולטות מיליוני פליטים אל הרציפים המופצצים, הוא נושא את תיקו המהוה, נפרד מהבלונדינית המסתורית שבחרה לשבת דווקא לידו, שים לב, קורא יקר, לרכבת עמוסת פליטים כחושים, מרופטים ודוממים, עולה בלונדית תמירה, בחצאית חומה, חלקת שדיה הבהירים בוקעת קצת מבעד לחולצה הלבנה, פוסעת במתינות ובוחרת את מקומה הפנוי למען השם, בסמוך לרגליו של מפקד הרזיסטנס, אני מצטער מיכל, עד כאן, אפילו אם עתיד יחסינו תלוי על בלימת הרכבת הזאת, קנאה את אומרת, או פחד, לעשות מאמץ, לקבל את השמ י ם ולהניח לאבק, גם אם זה בדיוק אותו דבר, לעצום את העיניים הרואות מפני אלו החולמות, לראות את הרכבת המותירה אותו לבד על הרציף המאובק, בכל זאת מישהו בא לקחת אותו, פייר או הנרי או איך קוראים לאותם אנשים בכובעים, שותקים כל הדרך, רק לסיפור אסור לשתוק, לעזאזל, הוא מדווח, בשפתיים קפוצות כמובן, על הבלונדית שהעבירה לו מעטפה חתומה, הנרי אומר שזה מ א ג יל ר, והמשפט הזה נותר סתום עד לסופו של הסיפור, למה? ככה אני רוצה, היא רצה אליו בעיניים דומעות, לא, היא יושבת בפינת הסלון, בכורסתה, ונותנת בו עיניים מלאות אימה, לא, היא משוחחת עם גבר זר ונושקת על לחיו, ילד, בן חמש לכל היותר, מציץ בו דרך חרכי התריס, הוא מתבונן בו, אולי מגלה את הדמיון לפניו שלו, היא מבחינה בו, מסתובבת, ידה הלבנה, הדקה, הרועדת, אוחזת באקדח זעיר, עכשיו תעצור, את אומרת, תקפיא את התמונה, עכשיו דווקא, אני מתרעם, כשהכדורים אולי כבר באוויר, יש כמה בעיות לפתור, היכן הגבר המנושק, מה צבע השמלה, הילד שם או כבר ברח, השמים, ממה הם עשויים עכשיו, ויש עוד, עוד הרבה בעיות סבוכות, את תיכף הולכת מכאן, חוזרת לשם, מדלגת בין המערכות ומותירה אותי המום בקרב הקהל, האקדח יורה, הוא מתחמק, אחרי הכל הוא מפקד הרזיסטנס, מלה נהדרת רזיסטנס, הילד רץ אליו, תמיד אהבתי אותך, היא לוחשת בצרפתית, למרות איטלקיותה, ומכוונת את האקדח לרקתה, בגלל הרזיסטנס אני זוכר שאמרת סירופ מייפל, סירופ מייפל טעים עוד לפני שטועמים אותו. מ ט ע ם 21

28 28 משה עזוז ב. סיפור פשוט אדם נועל את דלת המשרד, ממתין למעלית, נכנס, היא נעצרת בקומה החמישית, קולטת לתוכה אשה זרה, רזה, בחצאית קצרה, הוא מביט בעיניה, היא סוקרת את כתפיו, המעלית כבר בקומה הראשונה, אם התכוונת להציע לי קפה אז זה הזמן, הוא נדרך, "אגילר", מושיט לה את כרטיס הביקור שלו, "ג'ולי" חוטפת מידו את הכרטיס וממהרת לעזוב את הבניין, "ג'ולי", אומר הקול הצעיר למחרת, "סימון", עונים לה מעבר לקו, אגילר נהרג, אם תמהר תספיק בעוד שעה ללוויה, טיפות קולחות על הארון השחור, סימון בהינומה שחורה לוחצת את ידה, עין בעין, להרף עין, מתקרב הנרי, אחיו של אגילר, שואל אם המנוח מת צעיר או שהספיק לשכב איתה, היא אינה מפנה אליו את מבטה, שפתיה האדומות משיבות שהפרחים מתים בגשם אם קוטפים אותם, שהיא לא מבינה למה נשים מבכות את הגברים שלהן רק אחרי מותם, ושאם היה מצליח לראות לתוכה הוא לא היה צריך לשאול אותה, עיניה הפקוחות ניבטות מהמראה, שדיה הזעירים מכוסים בשמיכה, הנרי מצית סיגריה ויוצא מהמיטה, רוח מסיטה את הווילון הלבן, הוא אומר שהגשם שוטף את העיר מזוהמה, היא לא משיבה, הוא ממשיך שבערב הוא נוסע לציריך לפגישה, ג'ולי יושבת ברכבת, עיניה בחלון, ילד קטן מתקרב אליה, אוחז ביד אמו ונעצר, נותן בה מבט חודר, אמו מושכת בידו אך הוא נותר איתן במקומו, ג'ולי מסיבה אליו את מבטה, הוא מחייך ומציע לה סוכריה, היא לוקחת בשתיקה ומשיבה את עיניה לחלון הצר, רעש הרכבת גובר, ידה הלבנה רועדת על ירכה, הכרטיסן שואל אם יש עוד משהו שהיא צריכה, "להגיע", נעות שפתיה במהירות, מבעד לחלון עולים אדים שמקורם אינו עולה איתם, הנרי יושב על ספסל, קורא עיתון, לצידו ילד שתקן, חנוט בעניבה, כדור מתגלגל לרגליו והוא לא זז, הנרי שואל אם הוא מתגעגע לאמא, שדה חרציות עצום, מואר, נגלה מעבר לספסל, אומר שהיא כבר לא תחזור, שהיא מאושרת עם רובר, שהציורים שלו זה מה שהיא תמיד חלמה, שאף פעם לא היתה לה כזאת אהבה, שהוא ילד מיוחד, שהיא סבלה מהיום שהוא נולד, בעיקר שנאה את הבכי שלו, ואת החיוכים הראשונים שלו, אמרה שהוא קטן כמו עכבר, שאין לה תשובות לשאלות שלו, שהיא תמסור אותו עד שיגדל, עד שיפסיק לשאול, שזה מה שקורה בסוף לכולם, עיניה של ג'ולי נעצמות, שפתיה נפשקות, פרצופה נרטב, המים זולגים מצווארה אל שדיה, אל פיטמתה, אל ביטנה, נקווים בערוותה, נוטפים אל רצפת המקלחת, מגבת אדומה נכרכת למותניה, היא קולעת את שיערה, פוסעת למטבח, אור שמש מסמא שוטף את מ ט ע ם 21

29 סיפור פשוט 29 הקירות, פרפר צהוב חודר מבעד לחלון, חולף על פני שדיה ונוחת על השולחן, היא מתבוננת בכנפיו השקופות, המרטיטות באור העז, שולחת את ידה, הוא מתרומם, המגבת נשמטת לרצפה, מרחף ונבלע באלומת האור שבטבורה מפרפר גופה, הנרי מפיל את עצמו ממרפסת, גופו צונח באיטיות, חולף על פני עשרות קומות, עיני הילד מלוות אותו, אדישות, ממצמצות בשמש הקשה. ג. מינוטאור בחדר הזה, שאף פעם לא הסכימה לחשוף את בעליו, חדר צהוב בתוך דירה שאסור לי לבקרה, איני מורשה להסתובב בחדרים או במטבח, נכנס אליו בחושך ועוזב בטרם אור, בחדר הזה תלוי על הקיר איור של פיקאסו, ילדה קטנה מובילה מינוטאור עיוור הוא נקרא, ילדה קטנה מוליכה בחבל יצור שחציו התחתון אדם והעליון כשל שור, המון זועם ניצב מעליהם, מנופף באגרופיו, מגדף ומשליך מכל הבא ליד, עיניו העיוורות של היצור, המופנות לאחור אל מחרפיו, עמוסות בסבל ובתמיהה, והילדה הולכת וסוחבת ולא ברור אם בכדי למלטו מזעם ההמון או כדי לבזותו דווקא. בחדר הזה אני מביט בגופה הישן של מיכל, גוף לבן, מתנשם, לא כל כך מוצק, כף ידה מונחת תחת פניה, שיערה הגלי, השחור, פזור על הכר בחירות שנוטעת בי חוסר נוחות דווקא, שדיה הכבדים נדחקים אל המזרן, חשופים לעיני ללא ידיעתם, ברגעי הערות היא נוהגת לכסותם מפני, טרף מותר לדחפי האלימים כמעט, איני רוצה להפריע את מנוחתה, לעולם איני שואל אותה אם כך צופה גם האחר, בשנתה. בחדר הזה השתיקה טוענת את האוויר בריח מוזר, ניחוח זפת שרותחת מרחוק, ישנם לילות שקולותינו רודפים את השתיקה בשעטה, במין מסלול אצטדיוני שלעולם אינו נגמר, באחרים באות שתיקות פשוטות לכסותה, אך ניגפות מפני גודלה, לא שיש בידינו להפר אותה, להקהותה, עננה שלא ניתן לפזרה, כך היא תמיד מעלינו, משגיחה בנו, שלא נשכח, ואם תקווה תמה בכל זאת מבליחה, בין רגע היא יורדת ומחשיכה את המסך. ד. קרום הוא כתב כמי שכפאו שד, ביום ובלילה, מעבה את משטח הקרח, שוב ושוב, מחליק עליו, מאתר שכבות דקות, שבירות, יוצק לתוכן את המלים הלבנות, מ ט ע ם 21

30 30 משה עזוז הוא לא יירטב, הוא לא יצלול, הוא לא יחוש בקור, לא יקפא באימת החושך, בדממת הלא נודע, לא יחתור בידיו, נגד המים, נגד הרוח, נגד החתירה הסתומה, הנואשת, רק יגיר פסוקים, גושי קרח קטנים, יצמיד וירפד את המקומות הנמסים, ללא הרף נמסים, תחת רגליו, בנעליו, בכובד היסוסיו, לו ידע לתעד את חייו הלא ראויים למשל, את נסורת ההכרה הגורסת אותם, לו היה מסוגל לדווח את המידע הפשוט, הגלוי, שמעבירים לו כל הזמן חושיו, או לבדות אפילו, גם בזה היה מסתפק, גבר פוגש אשה נניח. יושב ומתבונן במעשיה. עיניו מחליקות על עורה. היא משוחחת עם חברה. הוא מעשן על הבר. חיוכים קצרים, אגביים, מעקלים את זוויות שפתיה. עיניה אדישות לכל. שמלתה שחורה עד קרסוליה. צמודה לירכיה. הוא לא ייגש אליה, היא לא תבחין במבטו. שלל אפשרויות. התרחשות אחת. למחרת הוא ישכנע את עצמו. אפשר היה לפרוש את זה על פני ימים ושבועות וחודשים, לתאר את צעידתו מדי ערב ברחובות הריקים, את ההתרוקנות הפתאומית, החדה, החר דה, מכל מה שאך לפני רגע היה, את עיניה המבוהלות בשעון, את ריצתה חזרה אל חייה, את מבטיו המלווים אותה בתדהמה, את הכוח העצום, הבלתי נשלט, שדחף אותו בוקר מוקדם אחד אל דירתה, את עמידתו הדמומה מחוץ לדלת, את קולות הילדים שהחלו ממלאים את הבית, את צחוקה הנמהר, את טיפוף נעליה, את שאלותיה, פקודותיה ותחינותיה, את גופה שרוקם את פיסות חייה, את געגועיו אליה, את דפיקותיו האיתנות על דלת הפלדה, את השקט המשתרר, את ריצתה המבוהלת, את עיניה הנקרעות מולו, את טריקת הדלת בפרצופו, "תורמים, תורמים שהסתלקו". ואחר כך מכתב. המחשבה שיום אחד הוא יצטרך לבתק את קרום המלים ולהגיר טיפה של דם על הנייר. מ ט ע ם 21

31 31 הילה להב משמעה של אהבה הלכת ה ל כ ת מ ע ל י ע ם כ ל א ש ר ל י. ק ר ה י ה ל ך, ו ל א י כ ל ת י ל ה ח ם ל ך עו ד. ת ח ת הפ לו מ ה ש א ב ד ת י נ ת ת י ב י ד ך נו צ ת כ נ ף א ח רו נ ה. ע כ ש ו כ כ ל ש ת ל כ י ו ת ת נ ש פ י א ינ ך פ ו ע מ ת א ל ת נ ס י א ל י עו ד ד ב ר א ב ל ה ג ש ם, כ ן, א ב ל ה ה ס ב ר ים מ ש הו ר חו ק מ ג ע ת ג ו ז ל מ ת ב כ לו ב צ ל עו ת י או ב כ ף י ד י ו ה ס ו ר ג י ק פ א ו ל א י ר ע ד: מ ית ר א ל ם, ח ז ק מ כ ד י ל ש יר מ ט ע ם 21

32 32 הילה להב אשרי א ש ר י ה ק ו ר א ים ל ש ו ן ל ב ד ידו ת ה ם ש י ע מ דו ע ל כ ו נ ת י ג ם ב ז את: ל ש ק ט ע ש רו ת מ ל ים נ ר ד פו ת. ע ל כ ן ה ה ס ה ז ה פ רו ש ו ה מ צ א ך ו ש ק ט א ח ר הו ר א תו : ה ל כ ת. א ין מ ל ה א ח ת ש פ רו ש ה א ש ר. כ ל "ה נ נ י" מ ת ר ג ם ב ש פ ת י: א ל ת ל כ י. אשר כתוב ה כ ר ת יו נ ר פ ה מ א ד. ב כ ל ס יב ש ל ש ר יר מ תו ח ע מ ד ה ח ד לו ן. מ א ד רו צ ה ה י ית י לו מ ר ש נ ש ת נ ה מ א ז. ש ה ז מ ן ה ל ב יש ו א מ ץ ו ה א מ ת פ ק ח ה א ת ע ינ יו, כ א ש ר י ק ר ה ב ס פ ר ים ל א כ ז את ה י ה ע ל יו. א מ נ ם ע ם ה ש נ ים ל מ דו ל ה כ ירו ה צ פ ר ים, ש רו ת מו צ או ת יו. א מ נ ם א ז נ י כ רו י ה כ ע ת ר חו ק ב ת הו מו ת ז ר ים. א מ נ ם ר א ית יו ו הו א הו ל ך ו מ ת מ ע ט, נ ו ד מ ר ח יק א ל ה ש ב יל ים. מ א ד רו צ ה ה י ית י ל ע ק ד ל א ג בו ר ה ל ג ב ו א ל א צ ע ר מ צו י ו א מ ל לו ת פ ש ו ט ה. א ב ל ה א מ ת ל א פ ק ח ה א ת ע ינ יו. ו א ש ר כ תו ב ב ס פ ר ים ל א ע ל י נ כ ת ב. מ ט ע ם 21

33 משמעה של אהבה 33 משמעה של אהבה א ל א ז את: ל א ה כ ל ב ה ו ל א פ ר ו ת ה ה נ גו ע ה ו ל א ה ע י ן ה ע כו ר ה כ י ה פ ר עו ש ו ב ה ב מ ד ה א פ ש ר י: ה א ז מ ל ב ב ש ר ה. מה שחשוב: י ש ל ה ק יז ד ם. ל א מ ש נ ה עו ד ד ב ר. א ם ת ו כ ל ל פ ע ר פ צ ע כ ז ה ב נ ג ינ ת ך י יט ב. י ד י ש ל י ל א ת צ ל ח נ ה ל ז את. א נ י מ ש ת מ ש ת בא ז מ ל כ ש הו א מ צו י ו ה ד ם מ נ ג ן מ ע צ מו הדם ח ש ו ב כ ש הו א ל ע צ מו. א ין לו מ ש ג ש הו א נ ת ז מ ג ו פ ך. הו א סו ע ר א ל י ם א ח ר ל ח לו ט ין ו י ש לו מו ס יק ה פ ר ט ית שוב הדם הו א חו ל ק א ת ך א ת ה פ ע ר ב ב ש ר ו א ז מ ל או ח ל יל כ ש הו א מ צו י מ ט ע ם 21

34 34 מיכל נאמן - תיק עבודות מוקדמות שת חם ויפה, דף 1978 A4 מ ט ע ם 21

35 תיק עבודות 35 ראש ציפור לא לעבור, 120X60 ס"מ, קולאג' על דיקט 1977 מ ט ע ם 21

36 36 מיכל נאמן נמר ולא ציפור של בוקר, 123X61 ס"מ, קולאג' על דיקט מ ט ע ם 21

37 תיק עבודות 37,Out,Vile Jelly על פי "המלך ליר", קולאג' על דיקט מ ט ע ם 21

38 38 אורית מיטל "ה ג ב ר ות העולר", אצ"ג, א פרופו מיכל נאמן במבט ראשון נראית עבודתה של מיכל נאמן "הגברות העולר" כפרובוקציה נגד המשורר אורי צבי גרינברג. נאמן מטביעה את המלים "ברית מילה" כמעין חותמת בבשר הספר, ומבצעת קיטום בכותרת, כך שבמקום "הגברות העולה", נותר שם ספרו של אצ"ג "הגברות העולר". את פעולת הסירוס מדגישה שאלה שמוסיפה נאמן לעבודה: "מעשה באולר?" לא במקרה, טקס המילה של נאמן, המשנה את צורתה של האות "ה" והופך אותה ל"ר" ובכך הופך את המלה "עולה" ל"עולר" מחקה פעולה המתבצעת כביכול בידי הספר עצמו: תהליך שבו כריכה הדוקה מדי מצמידה את דפי הספר באופן המבליע את סופי השורות של העמוד הימני )ותחילת השורות של העמוד השמאלי, שאינו מודפס כאן( מאפשר לנאמן להניח לאובייקט הפיזי, לספר עצמו, לבצע סירוס עצמי באות, במלה, בכותרת. מ ט ע ם 21

39 אצ"ג, א פרופו מיכל נאמן 39 בכך מסייעת נאמן לספר להבליט את אופייה המורכב של הכותרת שלו. למעשה, ספרים ומחזורי שירים רבים של אצ"ג נושאים שמות המכילים ניגוד פנימי. "אימה גדולה וירח" ו"אנקראון על קטב העיצבון", למשל, פורסמו בשנות העשרים, בסמוך למועד פרסומו של "הגברות העולה", אך תופעה זו קיימת גם בספרים מאוחרים יותר, כגון ב"ספר הקטרוג והאמונה". הנחתם של מושגים בעלי אופי שונה, או מנוגד, אלה ליד אלה, נובעת מזיקתו של המשורר לאקספרסיוניזם, ומהווה גם הצהרה אודות הפואטיקה רוו י ת הסתירות האופיינית לו. נטייתו הפרובוקטיבית של אצ"ג להחצנת הניגודים הפנימיים ולהכרזה פומבית עליהם כבר בכותרות הספרים מעוררת מחשבה גם לגבי שמו של הספר "הגברות העולה": האם גם זו כותרת שכוונתה להעיד על סתירה פנימית? האם נביא הזעם של הימין הפוליטי בישראל, המוכר כמי ששלח "את הרך ואת הענוג לעזאזל", מסוגל לפרק את הגבריות מן הסטריאוטיפיות הנוקשה, ולתאר אותה לא רק כזקפה אלא כתופעה, הכוללת גם את היפוכה? מורכבות כזו אכן קיימת בספר "הגברות העולה", המתאר בבת אחת הן את השאיפה לגבריות חד משמעית והן את כישלונה. במובן זה מהווה הספר חלק מן השיח בן התקופה, שביקש לראות בציונות לא רק תנועה לאומית מ ט ע ם 21

40 40 אורית מיטל אלא גם מהפכה ארוטית, שמטרתה לצקת את הגבריות היהודית, זו המוכרת לנו כתלמידים משירו של ביאליק "המתמיד", למשל, במתכונת חדשה. שירי "הגברות העולה" מתעדים בחלקם את אימוץ הרעיון הציוני גם כניסיון להיפטר מן המהות הקורבנית, וכמאמץ לטפח בגברים היהודים חזון של זהות נועזת: א נ ח נו, כ מו ש ה נ נו, ג ל ג ו ל י ב ר יו נ ים: כ ת ה מ ק יצ ים ה ע ב ר ים ב מ א ה ה ע ש ר ים. ]...[ ב פ נ ינו י ש או תו ת ל ס ע ר ו ה ז ע ם ה ע ב ר י. ב ע ינ ינו י ש הו ד מ נ י ש ר פ ת ה א ת מו ל ה א ד ם. ]...[ ח זו ן ה מ ש יח ב ל ב כ מ ת כ ת ב א ש הו א. ו א י ר ך ה ל ב ש י ל מ ד נו עו ד ת ו ר ת ה ד מ מ ה? )שירת המורדים, עמ' 90(1 משימתם של היהודים בני הדור היא להשתחרר מרכות הלב הנשית ומשתיקת הקורבן, ולהפוך לגברים סוערים וזועמים. לוחמים אלה יקיצו ממאות שנים של שעבוד, ויעניקו פרשנות חדשה להיסטוריה של עמם, בכך שיראו את עצמם כ"גלגולי בריונים". לבם, שישתחרר מן הרוך, מדומה לאש המחשלת חזון: גם אם החזון קשה כמתכת, וגם אם הוא ננעץ בלב כפגיון האש החדשה שתבער בלבבות הנרפים לשעבר תוכל לו. הגמול המובטח למי שיוותר על הזהות הגלותית המפוחדת ועל הרכות שבלב הוא הכוח הצפון בקולקטיב )"כת"(, והגשמת האידיאל האוטופי, "חזון המשיח". אבל הזהות הבריונית קיימת בספר רק כחזון שיש לשאוף אליו, ואילו תחושת הגוף כפי שהיא עולה מן השירים שונה. בניגוד לזהות הגברית הנחשקת, מתאר הדובר את עצמו כ"יהודי מנותח" )הזדהרות, עמ' 85(, כניצול של טקס מילה מנוכר )אושפיזין, עמ' 80(, וכמי שזהותו מפוחדת ופגומה: א ך א נ כ י כ ה נ ח ת כ ת י; א ב ר א ב ר מ ל א פ ח ד ים. ל א פ ל ל ת י ל ה יו ת ס פו ג ו א ס פ ק ל ר י ה ל כ ל פ ח ד י! )ממעמקים, עמ' 81( תחושת עצמי זו רחוקה מן הבריונות, ומקרבת אותו לזהות החלשה, הנתפשת על ידו כפגומה, שממנה הוא מנסה להיבדל. החרדה מפני היבלעות לתוך זהות חסרה זו, המסומנת כבעלת מאפיינים נשיים, מובילה את אצ"ג לפואטיקה של 1 כל מראי המקום מתוך אורי צבי גרינברג, כל כתביו. מוסד ביאליק, 1990 כרך א'. מ ט ע ם 21

41 אצ"ג, א פרופו מיכל נאמן 41 קיטוב מגדרי, ולשאיפה להיפטר מן הסממנים הנשיים ולהשתיק אותם. 2 ואולם, הניסיון להשתיק את הנשיות אינו עולה תמיד יפה, ושירת אצ"ג גדושה בקולה המודחק, החוזר ומנכיח את עצמו למרות הניסיון העיקש להרחיקו. התפרצויותיו של הקול הנשי לשירים כרוכות בדרך כלל בנושאים ספציפיים, כגון ביחסי המשורר עם אמו, בערגה ליחסי קרבה עם גברים, בנהייה מזוכיסטית אחר כאב, ובתיאור גופו ונפשו של הדובר כחלל פסיבי הכמה להתמלא: - - ו כ ך ה ב ק ע מ ל ג ו ח ל ל ה נ פ ש י ו ת ה ס גו ר ה ו י כ ה ב ה ה ח זו ן ה י רו ש ל מ י. ו ד ב ר ה נ ס ב י נ פ ל כ מו א ב ן ה ל ו ה ט ת. ב כ ל ז ו ית ב י ח ר יש ית הו י ה ר ת יח ה ו ה ז ד ה רו ת. )בזה הדם; 83( הנפש עוברת הפריה אלימה: החלל הרחמי ה"סגור" והבתולי הוכה, נפרץ, והוטל לתוכו רעיון המושווה ל"אבן הלוהטת"; בעקבות קליטת החומר הלוהט שחדר לתוכו מגיב "חלל הנפשיות" ברתיחה ובהזדהרות: הפאסיביות של הדובר הקולט מול החזון האלוהי המבקיע באלימות לתוכו מתוגמלת בתחושת עונג ובהפריה. השימוש במטפוריקה המטשטשת את זהותו המגדרית של הדובר משחררת את שירת אצ"ג, גם בחלקיה הפוליטיים, מן האמת החד משמעית אליה היא חותרת, ומן הקיצוניות והפלקאטיות בהן הואשמה לעתים כה קרובות. למעשה, בספרו "הגברות העולה", ובשירתו בכלל, קורס הניסיון להציג דובר גברי, בעל מסר לאומי לכיד וקוהרנטי. מופעיו של הקול הנשי, המסרב להישאר מודחק, חושפים בשירת אצ"ג לצד התכונות הכוחניות והאקטיביות, גם גבריות המתענגת על הפאסיביות, החולשה והקרבניות ה"נשיים" לכאורה. תשומת הלב של נאמן למורכבות מגדרית זו של שירת אצ"ג עקבית, ומתבטאת בעבודות נוספות העוסקות באותו נושא, כגון "ריטוש כחול )עם אורי צבי גרינברג וזלמן שושנה(". גם כאן, ההצבה הפרובוקטיבית לכאורה של שתי דמויות כה רחוקות זו מזו בתרבות הישראלית כאורי צבי גרינברג וזלמן שושי, ולצדם גם דמות שלישית נוספת, של אשה קרבן, מאפשרת להאיר את הממד המגדרי בשירתו של אצ"ג ואת הקשר האפשרי שלו לפוליטיקה הימנית הקיצונית של המשורר. נדמה שפעולותיה של נאמן מסייעות למאבק המגדרי 2 כגון בשיר "ממעמקים" המתאר יחסים אינטימיים עם אשה במונחים של אסטרטגית לחימה. הצורך המודגש להתרחק מן הנשי מוביל לפואטיקה מיזוגינית ברוח האקספרסיוניזם האירופאי: "כ י ש נ את י א ת ה א ש ה ב ר ח מ ים נ ק ש ים כ מ ת כ ת" )ממעמקים, עמ' 81(. מ ט ע ם 21

42 42 אורית מיטל המתחולל בלב שירת אצ"ג להתבטא בבירור. בכך, פעולתה אינה נושאת אופי של פרובוקציה משוללת יסוד, אלא משחררת: פעולה המבליטה יסוד המצוי בטקסט ממילא. מ ט ע ם 21